top of page
חיפוש
תמונת הסופר/תיובל אדלר

ראיון השבוע עם דניאל סלומון

היום אני מראיין את דניאל סלומון לקראת הופעה בפסטיבל הפסנתר של שירי ילדים עם דנה עדיני ובן ארצי. יחד שוחחנו על ההופעה, על השירים שהוציא, הוצאת סינגלים במקום אלבומים וכתיבת פסקולים. קריאה נעימה!


לא מזמן הוצאת שיר חדש, "האם". אשמח אם תספר לי עליו. מה גרם לך לכתוב אותו?

"האם" הוא סוג של ניסיון לתאר את מצב הרוח הנפשי שלי בחודשים האחרונים, בשנה האחרונה, שהייתה מאוד מטלטלת מבחינתי: היא עברה בין אובדן מאוד גדול משפחתי שהיה לי עם מותו בטרם עת של אחיין מאוד אהוב שלי בשם לייל סלומון צוקר, שהיה קולנוען ומוזיקאי מוכשר מאוד, ואדם מאוד מיוחד וקרוב אליי, ומהצד השני, התחתנתי, מצאתי את אהבת חיי, שקד אורבך. זאת הייתה טלטלה מאוד גדולה בין בור גדול שנפער בי לבין שמחה גדולה ואהבה גדולה. השיר "האם" מנסה קצת לתאר מה קורה כשאני נמצא במצב של אובדן גדול. אני מנסה לשאול את השאלה האם באמת אפשר לראות איך ניתן להמשיך את החיים גם בימים הקשים ביותר.


השבוע אתה מעלה מופע מיוחד לילדים עם דנה עדיני ובן ארצי לכבוד פסטיבל הפסנתר. איך הרעיון למופע עלה?

מופע הילדים "אחת ושניים" שעולה בפסטיבל הפסנתר עם בן ארצי ודנה עדיני נולד מפנייה מפסטיבל הפסנתר לדנה ואליי שאולי נעשה משהו לילדים השנה, וחשבתי שזה יהיה מקסים לצרף לזה את בן ארצי שהוא אחד המוזיקאים המוכשרים שאני מכיר, גם אדם יוצא דופן. חשבתי שכשלישייה נוכל לעשות משהו קלאסי: הופעה שאנחנו מבצעים בעיבודים חדשים שירים שהם מכל הקלאסיקות של שבעים השנים האחרונות של שירי הילדים, וגם קצת חומרים מקוריים לילדים שאנחנו כותבים בעצמנו. זו הופעה מאוד יוצאת דופן שאנחנו מאוד אוהבים לעשות. ההופעה יוצאת לראשונה בפסטיבל הפסנתר ב-27 לאוקטובר במוזיאון תל אביב.


החיבור עם דנה עדיני התחדש לפני שנתיים, כשהוצאתם את אלבום ההופעה לציון עשור לפעילות המוזיקלית שלך. מה גרם לכם להתחבר מחדש?

החיבור עם דנה קרה בעצם קצת יותר משנתיים, הוא קרה כבר בערך לפני כמעט חמש שנים, גם לפסטיבל פסנתר. החלטנו שנשתף שוב פעולה וננסה לעשות הופעה שהיא גם שירים שלנו וגם דואטים של שירים שאנחנו אוהבים כמו "לשיר איתך". ההופעה הזאת מאוד הצליחה, ואז המשכנו להופעות בכל רחבי הארץ. יותר מאוחר אני החלטתי לציין ב-2015 עשור לאלבום "רבות הדרכים", האלבום השני שלי שנחשב להצלחה מאוד גדולה וגם הכיל את השיר "רבות הדרכים" שמסמל את השילוב המוזיקלי הגדול ביני לבין דנה. דנה ואני בעצם מעולם לא הפסקנו להיות בקשר. גם מאז שנפרדנו כזוג ב-2005 המשכנו תמיד להיות בקשר, וכמובן שמעבר לאהבה הגדולה שיש בינינו, המוזיקה מקשרת אותנו בצורה יוצאת דופן: יש בינינו מוזיקה שעדיין חיה והיא תמיד תמשיך לחיות, והיא מחברת אותנו כל פעם מחדש בהרבה מאוד דברים. הקול של דנה והמוזיקליות שלה מלווים אותי כל הזמן. היא מעוררת בי הרבה מאוד השראה ואני תמיד שמח ונהנה לכתוב לה ולבצע איתה. זה חיבור מאוד טבעי ומוזיקלי שיש בינינו. דבר די נדיר שקורה לך עם בן אדם ואני מאוד שמח על זה.


הצהרת לא מזמן שלא תוציא עוד אלבום אלא תוציא סינגלים בודדים מדי פעם. האם ההחלטה הזו הושפעה מכניסת יישומי הסטרימינג כדוגמת ספוטיפיי? אם זה כך, היית ממליץ לאמנים אחרים לעבוד בצורה הזו?

קטונתי מלהמליץ לאמנים איך לעבוד. אני קצת נמנע מלהיות נביא או להגיד לאנשים איך לעבוד. אני חושב שכל אחד יש לו את הדרך שלו וכל דרך היא שונה מהשנייה. אני לא כל כך אוהב את ההתיימרות הזאת לנסות להיות מין מנטור כזה שאומר מה צריך לעשות. יש הרבה דברים שאפשר לעשות, יש הרבה דברים שאולי כדאי להימנע מהם. אני יכול רק לדבר על הניסיון שלי. אני חושב שהעולם שלנו עבר מעולם של אלבומים לעולם של סינגלים. זה תהליך שקורה כבר בכל העשור האחרון, הוא בולט במיוחד בשלוש השנים האחרונות. כמובן שלכל הכניסה של האפליקציות השונות, בין אם זה אפל מיוזיק וספוטיפיי (שאני אישית מאוד אוהב), וכמובן מעל הכל יוטיוב שבו אנשים צורכים מוזיקה בחינם כל הזמן, משנים מאוד את פני התמונה: רוב האנשים שאני מכיר כיום מאזינים למוזיקה בצורה מעורבבת, בצורה של שיר-שיר. מעטים הם האנשים שמקשיבים לאלבומים מלאים, גם בגלל הסבלנות שהתקצרה באופן כללי למאזין, העולם הטכנולוגי שאנחנו חיים שמביא לנו מידע קצר בכמה שפחות זמן, וגם אני חושב שזה בגלל שהרגלי הצריכה מאוד השתנו: אנשים שומעים שיר שהם אוהבים, הם רוצים לשמוע רק אותו והם רוצים לשים לידו שיר אחר שהם אוהבים ולעבור מאמן לאמן ומשיר לשיר, ולאו דווקא לאלבום שלם. כמובן שיש עדיין מקום לאלבומים בעולם שלנו, אבל אני חושב שלאלבומים מלאים זה יותר אלבומי קונספט, אלבומים שיש משהו אחד שחובק אותם, כמו הפקה מרכזית שמספרת סיפור שלם, או למשל אלבום שיש בתוכו איזה סיפור פנימי, כמו הפרוייקט "2023" שעשתה איה כורם. אז לקונספטים כמובן שיש תמיד מקום, ויש גם מקום לאלבומים למי שרוצה, אבל אני מאמין היום בתהליך כמו שקרה בקולנוע, שעבר לעולם הסדרות בטלוויזיה: אנשים צורכים הרבה יותר סדרות בפרקים קצרים. אני חושב שכך גם במוזיקה: אנחנו אוהבים יותר להאזין לשירים קצרים ולא לאלבומים מלאים, ואין סיבה לא ללכת עם המעבר הטבעי הזה. לי קשה עם הדבר הזה של לשבת ולהתגעגע באיזושהי צורה לאיזה עבר שכבר איננו. אני מעדיף להבין שזאת המציאות ולחיות איתה ולמצוא את הצדדים הטובים שבה. געגוע לעולם הישן הוא מאוד נעים ומתוק אבל בהכרח גם תוקע אותנו מלהביט על ההווה.


סלומון: אנחנו אוהבים יותר להאזין לשירים קצרים ולא לאלבומים מלאים, ואין סיבה לא ללכת עם המעבר הטבעי הזה

הדואט האחרון שלך עם דנה עדיני, "פרח לילה", יצא במסגרת סיבוב ההופעות שלך עם דנה עדיני. מדוע בחרתם לחדש דווקא את השיר הזה, שהופיע באחד מאלבומיך הקודמים?

האמת שזה שיר מהאלבום הרביעי שלי, "גאות". "פרח לילה" הוא שיר שכתבתי את המילים שלו יחד עם שילה פרבר ללחן שלי, ועשינו כל מיני ניסיונות עם כל מיני שירים, גם שלי, לשיר אותם ביחד. זה שיר שדנה תמיד מאוד אהבה במיוחד מתוך החומרים שלי. האמת היא שהיא זאת שאמרה למה שלא נוציא את זה בתור ביצוע, ולקחנו את זה להופעה. בהופעה הקהל קיבל את זה מאוד יפה ומאוד נהנינו לשיר את זה. ואז החלטנו להקליט את זה ולהוציא את השיר ולראות מה יהיה. דנה ואני אוהבים לפעמים לשחק עם שירים ולהקליט אותם. זה תמיד כיף.


לצד קריירת הסולו אתה גם כותב פסקולים לסרטים ולסדרות. האם אתה מרגיש שכתיבת הפסקולים תורמת ליצירה שלך?

ללא ספק כתיבת פסקולים תורמת ליצירה שלי. קודם כל, זה גורם לך להיות יצירתי כל הזמן, ושנית, לכתוב דברים שלא היית חושב שתכתוב, וזה גורם לך לכתוב דברים בהמון סגנונות שונים ומשונים. להתאים כל פעם פסקול לסרט או לסדרה זה לפעמים דברים מאוד הומוריסטיים, לפעמים דברים מאוד דרמטיים, לפעמים אפלים, בהמון סגנונות כתיבה. זה תמיד מאוד מפרה, מאוד מעורר השראה לעבוד עם אנשים מוכשרים מהעולם הזה. גם אצלי הרבה פעמים, בלי קשר לכתיבת הפסקולים, סתם כשאני צופה בסרט, זה מעורר אצלי השראה לשירים. אבי נשר, הבמאי הנפלא, אמר פעם שבמוזיקה לסרטים תמיד הכל זה השירים. זאת אומרת, גם מוזיקה טובה לסרטים שאנחנו זוכרים, היא טובה כי היא כתובה כמו שיר שמתנגן לנו בראש. אני חושב שהוא מאוד צודק בזה, ולכן באמת פסקולים הם השראה מאוד מאוד גדולה גם לשירים וכמובן ממשיכים לאמן את השריר הזה של הלחנה וקומפוזיציה כל הזמן. אני מאוד נהנה מזה.


במסגרת כתיבת הפסקולים כתבת גם את הפסקול של הסדרה "כפולה" בכיכוב נועה קירל. איך הייתה לך החוויה לעבוד איתה?

אני מאוד שמחתי ששי כנות, במאי שאני מאוד אוהב וכבר יצא לנו לעבוד בעבר, פנה אלי לכתיבת המוזיקה ל"כפולה". העבודה על "כפולה" הייתה לי מאוד מאוד כיפית מפני שזה היה להשתחרר לחלוטין ולהתפרע לגמרי בהמון סגנונות מוזיקליים לאורך כל הפרקים. בסדרה "כפולה" יש מוזיקה בעצם לכל אורך הפרק, זאת אומרת לכל פרק יש מוזיקה שנקראת "מקיר לקיר", מתחילתו של הפרק ועד סופו היא מתנגנת כל הזמן, והיא דורשת כתיבה בהמון סגנונות שונים: ממוזיקה של סרטי אימה עד מוזיקה רומנטית דרך מוזיקה סגנונית ג'אזית לעומת פופית ועד רוקנ'רול. יש שם כמעט את כל סוגי המוזיקה האפשריים בתוך סדרה אחת וזה היה לי תענוג מאוד גדול מהבחינה הזאת כי היה כיף להשתולל ככה בסגנונות השונים. לעונה השנייה התבקשתי גם לכתוב את השירים ולעבוד עם נועה עצמה על השירים. זה גם היה לי מאוד מעניין פתאום להשתחרר מהסגנון האישי שלי ולהתאים לנועה את מה שאני חושב שמתאים לה שזה פופ שמושפע מאוד מפופ לטיני, אמריקאי, עכשווי. לכתוב לה שירים בסגנון הזה זאת עבודה עם הרבה מאוד קצב ומקצבים כדי שגם יישב יפה כמובן על היותה גם רקדנית מצויינת. נועה התגלתה לי ככוכבת אמיתית: היא כוכבת רצינית מאוד, היא בן אדם עם כישרון אדיר, יש לה תפיסה מוזיקלית בלתי רגילה, היא יכולה לשיר שיר פעם אחת אחרי שהיא שומעת אותו, אפילו תוך כדי שהוא מתנגן. היא מאוד מדוייקת, יש לה המון יכולות, גם מעבר לכישרון שלה בריקוד. היא כוכבת גדולה מהדור החדש, דור שנולד כבר פתוח לחלוטין לכל מה שקורה בחו"ל ורואה את זה מגיל קטן ויודע ליישם ולבצע את זה. אני בטוח שהעתיד הגדול באמת עוד לפניה.


מוקדם יותר השנה ביצעת שיר שנקרא "כיף התקווה" שכתב גיל קימור, משורר שנמצא על הקשת האוטיסטית, והלחין דני רובס. איך החיבור הזה נוצר? האם אתה מרגיש שזה היה צעד נכון מבחינתך לבצע את השיר?

אני מאוד שמחתי על הפנייה הזו. הנושא של הקשת האוטיסטי קרוב לליבי: אני הרבה מתעסק בשאלה איך אנחנו באמת מביטים לכאורה באנשים שאנחנו שמים כל כך בקלות בקצוות החברה שלנו. התעסקתי בזה גם כשהיינו צריכים לבצע גם את השיר הזה וגם כשכתבתי את המוזיקה לסרט "שרוכים" של ינקו גולדווסר בשנה האחרונה. אני קיבלתי את הפנייה הזאת בין היתר גם דרך אלו"ט ודרך גיל היקר בעצמו ודרך דני רובס המצויין. דבר ראשון ביקשתי לשמוע את השיר כי רציתי לראות אם זה שיר שיושב עליי יפה. כששמעתי את השיר, מאוד אהבתי אותו ואת הלחן הנפלא של רובס המעולה, ושמחתי כמובן שהוא מפיק אותו כי דני רובס מוזיקאי נהדר, והטקסט מאוד דיבר אלי: גיל הצליח במעט מאוד מילים להביע בעצם את התחושה שלו מעיניו והכניס אותי כמבצע לנסות ולשיר את זה מזווית הראייה שלו. זאת הייתה לי גם חוויה מאוד מעניינת המפגש איתו. הוא אדם שאומר את הדברים בצורה כל כך ישירה, בלי שום גינונים חברתיים אחרים אלא פשוט מהלב אל הלב. הוא אדם מקסים ומתוק ומאוד מאוד מרגש שבא אלי עם המון אהבה. זה היה לי יום הקלטות מיוחד, אחד מימי ההקלטות שאני אזכור באמת כיום מיוחד עבורי. אני שמחתי לבצע את השיר הזה ואני מקווה שהוא יצא יפה גם בעיני המאזינים.


איך הקהל מגיב ליצירות שלך? האם שינית משהו בעקבות ביקורת מהקהל?

את הקהל פוגש בהופעות, ובהופעות אני פוגש לשמחתי לרוב קהל שאוהב אותי, ולכן הוא מגיב מצוין ליצירות שלי. קהל, במיוחד קהל בארץ, זה דבר מאוד מורכב, מפני שלאנשים בארץ אין את הקודים ההתנהגותיים המנומסים שיש בכל מיני מקומות אחרים בחו"ל. כאן אנשים יכולים לומר לך בפרצוף שהם מאוד אהבו שיר אחד אבל לא סבלו שיר אחר, במיוחד בעידן הרשת אני רואה שכותבים לפעמים דברים מאוד מעליבים לגבי כל מיני אמנים. אני בדרך כלל מנסה להתייחס לביקורת בצורה עניינית, זאת אומרת שכשביקורת היא עניינית לגבי דברים שאני עושה, אני יכול ללמוד ממנה או לקחת ממנה משהו או להגיד אוקיי, זה נראה לי יותר טוב וזה נראה לי פחות טוב. כשביקורת היא לא עניינית אלא אישית, לגופו של אדם ולא לגופו של עניין, אז אין לי מה לעשות למעט לא להתייחס לזה. אני בדרך כלל מאוד שלם עם מה שאני עושה, זאת אומרת שאני מאוד שלם עם מה שאני בוחר להקליט, להוציא ולהופיע איתו. אני עובד על זה מאוד קשה, אני מביא את זה לרמת דיוק הכי פרפקציונליסטית, הכי טובה שאני יכול. לכן אני נוטה לקחת ביקורות מאנשים ספציפיים שאיתם אני עובד והם חלק מהעבודה שלי, כמו לצורך העניין עם ליליאן שוץ שמנהלת אותי כבר 20 שנה ואנחנו עובדים יחד על הדברים. היא מבחינתי תהיה הביקורת שאליה אני אקשיב. כמובן שמעבר לכל זה אני חייב לומר שהקהל הוא דבר קדוש בעיניי מפני שבסופו של דבר בלי האוזן של הקהל אין לי מה לעשות. אין לשירים שלי באמת קיום ללא האוזן שמאזינה להם. אם אני אקבל מקהל אי פעם לצורך העניין ביקורת שההופעה הייתה קצרה מדי, לא הייתה טובה מספיק, היו חסרים בה שירים כאלה ואחרים, אני תמיד אחשוב ואקח את זה לתשומת ליבי. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לפגוע בקהל שהוא לחלוטין חלק בלתי נפרד מהיצירה שלי.


עם מי היית רוצה לעבוד, גם במציאות וגם בפנטזיה? איך היית מגשים את השאיפות האלו?

בפנטזיות היו הרבה מאוד אנשים שהייתי רוצה לעבוד איתם. אני מניח שהשאלה שלך היא גם על מוזיקאים מהארץ וגם על מוזיקאים מחו"ל. בארץ אני חושב שהייתי מאוד שמח לעבוד עם יונתן רזאל, שהוא מוזיקאי שאני מאוד אוהב, אני מניח שהייתי גם שמח לעבוד עם ברי סחרוף שלא ממש יצא לי לעבוד איתו למעט איזה אירוח פה ושם. בעולם, אתה יודע, הרשימה בסך הכל תהיה די ארוכה אבל אני מאוד אוהב לעבוד עם זמרות. אני חושב שהייתי רוצה לעבוד עם אדל, עם ביונסה, זה נראה לי חוויה לעבוד עם מוזיקאיות בקנה מידה כזה. איך אני מתכוון להגשים עם זה? אתה יודע, להמשיך לעבוד כמה שיותר ברצינות ובמקצועיות על הדברים שלי ואולי, יום אחד, מי יודע.

231 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page