סקירה בהמשכים של אלבום הבכורה של בילגו "מוזיקה זה לא לרגישים חלק א'"

שלום לכולם, מה שלומכם? אחרי שסקרנו את האלבום המעולה של עומר מושקוביץ, הגיע הזמן להתחיל לסקור אלבום בהמשכים חדש, הפעם זהו אלבום הבכורה של בילגו - "מוזיקה זה לא לרגישים חלק א'". בשבועות הקרובים נצלול לשירי האלבום ונביא לכם סיפורים מעניינים על השירים מפי בילגו. מוכנים להתחיל בסקירה?

השיר הפותח את האלבום הוא "ק(א)בר" והוא מציג לנו את תעודת הזהות המוזיקלית של בילגו. בשיר בילגו מספר על עצמו שהוא ראפר מקורי שנמנע מביצוע קאברים. לדעתו, ביצוע קאברים קובר את הקריירה המוזיקלית שלו ולא מאפשר לו להתבטא בשירים מקוריים. בילגו מביא בשיר פניות שונות ומגוונות מגורמים בתעשיית המוזיקה שמזמינות אותו לבצע קאברים ובכך להזניק את הקריירה שלו. בילגו מסרב בתוקף לכל הפניות המפתות ומעדיף לעבור את הדרך הארוכה והקשה להצלחה. הביקורת שבילגו מעביר בשיר אינה מובנת מאליה: כיום מוזיקאים רבים מעדיפים לבצע קאברים על מנת לקדם את הקריירה המוזיקלית שלהם ולא מתנגדים אליהם כמו בילגו. הבחירה בשיר "ק(א)בר" לשיר הראשון באלבום אינה מקרית: בילגו מציג דרך הבית האחרון של השיר את התוכן של האלבום ואת הנושאים שאליהם הוא יתייחס בשירים הבאים. אני מזמין אתכם לצפות בקליפ שמלווה את השיר ולזכור את דמות הארנב שמככבת בו, נחזור אליה בהמשך.

השיר השני באלבום כיכב ברדאר פעמים רבות, הלא הוא המקום השלישי בקטגוריית "שיר השנה" בטקס פרסי הרדאר תשע"ט - "שומקום". השיר נכתב לאחר בחירות 2015, פורסם בבחירות אפריל 2019, ושורות אלו נכתבות רגע לפני בחירות 2021 (מועד א'?). הרלוונטיות של השיר תישאר איתנו כנראה לעוד מערכות בחירות רבות שיתמקדו בשאלה "למה אנחנו לא הולכים לשומקום"? מעטים הם המוזיקאים שמוציאים שירים שנשארים אקטואליים לזמן רב כל כך ובילגו הוא אחד מהם. מדובר כאן ללא ספק באחד משירי הראפ המשמעותיים ביותר של השנים האחרונות, כזה שממקם את בילגו על המפה המוזיקלית. אני מזמין אתכם להאזין לשיר ולחשוב על הביקורת שבילגו ואסנת הראל מעבירים דרכו על התנהלות המערכת הפוליטית במדינה.

בילגו על "שומקום": "השיר נכתב עוד במערכת הבחירות של בוז'י וציפי נגד ביבי, התלבטתי אם להשאיר את השורה "ביבי תמיד ישאר בשלטון". לא דמיינתי שהשיר יישאר רלוונטי גם 4 מערכות בחירות קדימה".

השיר השלישי באלבום הוא הסינגל האחרון מתוכו - השיר "מה שפספסתי". בשיר הזה בילגו מספר על ניסיונותיו הרבים במציאת זוגיות, ניסיונות שהובילו לכישלונות רבים וכואבים. בילגו מציין בשיר שהוא כבר לא צעיר אבל אין לו בת זוג שאיתה הוא יוכל לאכול ולישון בניגוד לחבריו משכבת הגיל שלו שהקימו משפחות. מקריאה מעמיקה אפשר להבין שבילגו מתחרט שלא חיפש זוגיות יציבה בעבר. הקליפ של השיר מציג לנו את דמות הארנב שהופיעה בשיר "ק(א)בר" שמסמלת את הפזיזות של בילגו בנושא הזוגיות, פזיזות עליה הוא מתחרט מאוד. החשיפה האישית של בילגו בשיר תורמת רבות לאופי של האלבום ומחזקת את משמעות שמו: השירים שמופיעים בו מדברים על נושאים לא רגישים והם דורשים יותר מהאזנה אחת.

בילגו על "מה שפספסתי": "מה שפספסתי הוא השיר האחרון שנכתב באלבום והוא טומן בתוכו חשבון נפש, ווידוי והחלטה לקחת אחריות על החיים שלי. השורה שפתחה לי את השיר היא דווקא "במקצוע הזה אין חיי מדף" ראיתי אותה בפוסט של חבר שכתב על התמודדות עם הסגרים ואיך יש לו תכניות להיכנס לענפים אחרים חוץ מהמוזיקה כי לתחום הזה יש חיי מדף. התחלתי מלכתוב על המקצוע שלי והבנתי שאני בעצם כותב על החיים שלי, על אהבה ועל חיי המדף שלי".

*אזהרת טריגר לרגישים: השיר הבא הוא שיר קשה להאזנה*

להגיד על השיר הרביעי באלבום "השיר הפסימי ביותר של בילגו" זה אנדרסטייטמנט. בילגו פותח את השיר בתיאור מקרה מצער שקרה לו עם מקום שאהב להופיע בו. מנקודה זו הוא ממשיך ומביא מקרים קשים שחווה במהלך חייו שגרמו לו להיכנס לשנים רבות של דיכאון, כזה שאפילו טובי המטפלים לא מסוגלים לרפא. השיא מגיע בפזמון שבילגו קובע בו ש"הכל חרא" וטוען שהוא לא רוצה להשתקם מהפציעות הנפשיות שלו. הפתיחות של בילגו בשיר מראה לנו עד כמה המוזיקה מהווה עבורו מקום מפלט שהוא יכול לברוח אליו. השיר "בררה" הוא אחד השירים החזקים והחושפניים ביותר ששמעתי לאחרונה והוא אכן מצדיק את שם האלבום - מוזיקה היא אכן לא רק לאנשים רגישים.

בילגו על "בררה": "השיר בררה נכתב מהפזמון, הוא היה כל כך כנה ואלים שלא האמנתי שאני אפרסם אותו, צחקתי אפילו כשחשבתי על זה... אחריי חודש החלטתי שזו ההזדמנות שלי לגלות מה מפריע לי כל כך עם עצמי ולשתף את כל הביקורתיות שמסתובבת לי בלב, זו החשיפה הגדולה ביותר שעשיתי ומעבר לפידבקים הטובים שקיבלתי והאנשים שאהבו והתחברו, הייתה פה חוויה טיפולית כמעט כשההרגשה היא שמשקל כבד הוסר מהכתפיים שלי".

השיר החמישי באלבום, "שמנמן", ממשיך את הקו שהופיע בשני השירים הקודמים: בילגו חושף נדבך נוסף מחייו האישיים, הפעם הניסיונות שלו להתמודד עם המשקל העודף שלו. גם בשיר זה, בילגו מביא אנקדוטות מעברו כבן אדם עם כרס. בילגו מביא דרכים שונות שבהן הוא התמודד: כושר, דיאטות ובגדים מרזים. למרות הדרכים שבילגו ציין, נודע לנו שהוא עדיין מסתובב עם השומן הרב שבגופו. הרצון לספר למאזינים על הבעיה הגופנית שעמה הוא מתמודד אינה מובנית מאליה ואני מוריד את הכובע בפניו. רצף השירים "מה שפספסתי", "בררה", ו"שמנמן" מוכיח שהמוזיקה נועדת לא רק לאנשים רגישים ושאנחנו צריכים לגשת אליה ברצינות, בדיוק כפי שאנחנו ניגשים לבריאות שלנו.

השיר השישי באלבום מתאר מקצוע שנחשב עד לשנת 2020 כמקצוע שולי ושקוף, כזה שבקושי התייחסו אליו עד משבר הקורונה. אני מדבר כמובן על מקצוע השליחות: תפקידם של העובדים במקצוע זה הוא להעביר סחורות ממקום למקום. עם פרוץ הקורונה והכניסה לשלושת הסגרים חל שינוי בתפיסת תפקיד השליח כך שהוא נחשב לחוט המקשר עם העולם החיצון. בילגו, העובד בימים אלה כשליח בעצמו, מתאר בשירו את היחס של בני האדם כלפי השליחים, יחס שנחשב בעבר למזלזל ומפלה לרעה. השיר "רק השליח" מביא זווית שנחשבת לשונה מאוד ממה שחשבו על שירות המשלוחים לפני המגפה והוא גורם לנו להרהר על מי שנמצא מאחורי הקלעים ונחשב לשקוף בחברה הישראלית. ייחודו של שיר זה הוא במתן במה לעבודות שאנחנו תופסים אותן כמובנים מאליהן כך שיוארו באור שונה מהאור המקובל.

בילגו על "רק השליח": "רק השליח מסמל את האלבום "מוזיקה זה לא לרגישים" במובן שאני לא התיישבתי לכתוב אלבום, אלא החיים הכתיבו לי... קורח המציאות הסב לי את המקצוע לשליחויות ולמרות שבהתחלה התלהבתי וחיפשתי את הכיף ואת הדרך הטובה ביותר לבצע את העבודה, הרגשתי שאין לי השפעה על היחס שאקבל מאנשים בין אם נתתי את השירות הטוב ביותר או הגרוע ביותר, כשנחה עליי המסקנה שאני לא רלוונטי בעצם, הרגשתי שקוף והשיר החל להיכתב".

השיר השביעי באלבום הוא הסינגל הראשון שבילגו הוציא בקריירת הסולו שלו: "השומר אחי אנוכי". בשיר הזה בילגו מארח את אמן הספוקן וורד גל חריטן לדואט פוליטי-מחאתי-חברתי שיוצא נגד אווירת הפילוג במדינת ישראל. זהו למעשה השיר הפוליטי השני של בילגו באלבום והוא ממשיך את הקו שהתחיל בשיר "שומקום": בילגו מארח זמר או זמרת והם מבצעים ביחד שיר מחאה סביב האקלים הפוליטי והחברתי הקיים בישראל. אפשר לומר שהשיר "השומר אחי אנוכי" הוא תוצאה ישירה של המצב המתואר בשיר "שומקום": הפוליטיקאים רק רבים ביניהם ומדרבנים את האזרחים להתנהג כמותם במקום לדאוג להם. שני השירים הפוליטיים באלבום של בילגו ממחישים את היחס שלו כלפי החברה והמדינה ומבטאים את השבר העמוק שלו מהמצב הקיים. שני השירים מבטאים זווית נוספת של האלבום "מוזיקה זה לא לרגישים": הדיון במצב החברתי והפוליטי הקשה עלול לעורר סלידה ממוזיקאי מחאה כמו בילגו ולפגוע באהדת הקהל כלפיהם. ההחלטה של בילגו לבצע שירי מחאה חברתיים מסמלת את הרצון החזק שלו לבטא את כל מה שהוא חושב ללא חשש מביקורת שלילית ואני גאה בו מאוד על כך.

אחרי ששמענו רצף של שירים כבדים וחשופים הגיע הזמן להקליל את האווירה עם השיר השמיני באלבום שהוא גם השיר הקצר מתוכו: "נהנהנייה". שיר זה אורך פחות מדקה וחצי והוא מצטרף בקלות לשירי הקיץ העליזים "מטקות" של ג'ימבו ג'יי ו"גלשן" של דני סנדרסון. השיר הקיצי וההומוריסטי נחשב בעיניי לפרודיה מוצלחת על השירים הבידוריים של אריאל זילבר, מוש בן ארי ושוטי הנבואה שרק מזמינים את הקהל לקום ולרקוד. בקיצור - מת על השיר הזה!

השיר התשיעי באלבום, "אף אחד", מחזיר אותנו לאווירה של השירים הקודמים כמו "בררה" ו"מה שפספסתי". בשיר בילגו לוקח אותנו לפרידה קשה שבילגו חווה בעברו, פרידה שמלווה אותו עד היום. בפזמון של השיר בילגו זועק: "אני לא אוהב אף אחד ואף אחד לא אוהב אותי/אני לא רוצה אף אחד ואת כבר לא רוצה אותי". זעקה זו ממחישה את גודל השבר שבילגו נקלע אליו: הפרידה גרמה לו לאבד אמון בבני האדם עד כדי כך שהוא מרגיש זר ומנוכר בחברה. השיר הזה הוא דוגמה נוספת לאומץ של בילגו בחשיפתו האישי ובבחירה לשיר על נושאים לא קלים מחייו.

בילגו על "אף אחד": "כמו כל השירים באלבום גם השיר הזה לא רק אוטוביוגרפי אלא מתאר אחד לאחד את החוויה שלי. שנה לפני הקורונה נשבר לי הלב והאמון כש... טוב... אפשר להבין מה קרה מהשיר, וההרגשה שאין לי על מי לסמוך לא שחררה אותי עד שהתחלתי לכתוב אותה בשיר הזה.

את הפזמון כתבתי בנסיעה הביתה מהופעה של הדג נחש באמפי ראשון כשהרגשתי שאין לי אף אחד בעולם... המילים על האקסית הגיעו מאוחר ביותר וזו פעם ראשונה שצינזרתי את עצמי, הטיוטה הראשונית הייתה מלאת כאב אבל גם מאוד מכאיבה ותוקפנית, כאב לי ורציתי להכאיב בחזרה, לא הבנתי כמה חמורות המילים שכתבתי עד שאחד המשוררים שאני מתייעץ איתם כתב לי "נקמה היא לא צבע יפה עליך" שם החלטתי לשנות כיוון ולהתמקד יותר בכאב שלי מאשר בלהכאיב לה, שברתי את מעגל הסבל.

אני קורא ל"אף אחד" הלהיט הסודי של האלבום, יש אנשים שהוא האהוב עליהם ביותר, בשבילי הוא הוכחה שגם בזבל אפשר למצוא יהלום".

השיר האחרון באלבום, "פול מקרטני", מתאר מפגש קצרצר של בילגו עם כוכב הביטלס שהוביל לדיונים ארוכים ברדיו. בילגו מספר איך בעקבות תמונה אחת שצולמה לפני תשע שנים הוא הפך לידוען רדיו בראיונות על הזמר המוערך. הוא שואל את עצמו ואת המאזינים האם היה שווה להצטלם עם פול בשביל להיקלע לראיונות מיותרים. בילגו מציין שוב ושוב שהוא פגש את המוזיקאי רק לחמש דקות ושהם לא באמת מכירים. השיר הוא סמל לחוויה שלנו מהאלבום: רק נדמה לנו שאנחנו מכירים את בילגו. בפועל, רק שמענו אותו למשך חצי שעה בלבד. הסתירה הזו מצדיקה את הכיתוב "חלק א'" בשם האלבום: בחלק השני שייצא אנחנו נכיר יותר לעומק את בילגו.

בילגו על "פול מקרטני": "ביקשתי לא לשאול אותי על פול מקרטני!! 😉"

לסיכום, "מוזיקה זה לא לרגישים - חלק א'" הוא אחד האלבומים החשופים והכנים ביותר שיצאו בזמן האחרון שמציג לנו את חייו של מוזיקאי ישראלי בשנת 2021. הבחירה של בילגו לכתוב על נושאים שנחשבים לרגישים בחברה הישראלית בכלל ובמוזיקה בפרט היא אמיצה בעיניי: לא בכל יום מוזיקאי מחליט להוציא לאור שירים כואבים. ההחלטה לשלב באלבום שירים רציניים כמו "מה שפספסתי", "בררה" ו"אף אחד" לצד שירים קלילים כמו "נהנהנייה" מציגה לנו את דמותו העגלגלה והמורכבת של בילגו שמיועדת לאוהבי מוזיקה אמיתיים. לא יודע מה אתכם, אני כבר מצפה בקוצר רוח לחלק ב' ולחלק ג' של "מוזיקה זה לא לרגישים".