אני שמח להציג לכם חברה חדשה ברדאר - הבלוגרית מאי סייג. מאי תכתוב כאן מדי שבועיים סיקור אלבומים מהארץ ומהעולם ותכניס אותנו לדירה המוזיקלית שלה. הסיקור הראשון שהיא כתבה הוא על האלבום החדש של פיונה אפל "Fetch the Bolt Cutters". קריאה נעימה!
"I have waited many years."
באופן אירוני זוהי השורה הראשונה שפותחת את האלבום. למה אירוני? אולי כי היא מתייחסת לכל מעריץ של פיונה אפל באשר הוא שכבר נמאס לו לחרוש על כל האלבומים הקודמים שלה והתפלל בשקט לאלבום חדש. כן, אז הוא הגיע. אין בחירה מדהימה יותר מהשיר "I want you to love me" מלפתוח את האלבום. עוד חוזר הניגון של הקול המוכר, הצלול, המבוגר אולי, לא, הבוגר, האימהי, זה שמחזיק בו כל כך הרבה תקווה, לכאורה. כי כשמתחילים להקשיב למילים ולמשמעויות של השירים של פיונה, בדרך כלל השלווה נעלמת. הייתי רוצה להתייחס לשיר הזה כהתנצלות, פיונה למעשה מסבירה לנו בשיר הזה מה היא עשתה כל כך הרבה זמן, ואיך כל ההסתכלות הפנימית הזו הובילה אותה למסקנות פשוטות על העולם, והביאה אותה להמשיך בדרך העקלקלה שלה ליצור מוזיקה ("every print I left upon the track has led me here"). נוח לי עם הפרשנות הזאת, היא מאשרת לי להאמין שלקחת את הזמן זו אחלה של דרך להוציא דברים טובים יותר אל העולם, ולפעול ממקום שקט. היה לי כיף, עד שקראתי שהשיר הזה בכלל מדבר על אקס, או כמה אקסים. כן, אופייני. לעזאזל. אני אנסה לשכוח שקראתי את העובדה הזאת, רק כדי שיהיה לי מספיק מרץ לחכות לה עד לאלבום הבא. בכל מקרה, נדמה שדווקא "Fetch The Bolt Cutters" הוא חפירה עמוקה אל השורשים, שעל פי טענת פיונה, גרמו לה להיות כל כך "דפוקה". זאת בניגוד לאלבומים קודמים שהיו גדושים בהאשמות כלפי העולם והחברה. בשיר "Shameika" היא מספרת קצת על פרברי ילדותה כילדה משונה שלא מקשיבה בכיתה (נתתי לעצמי להתחבר על זה, החמאתי לעצמי), ואז מיד תוקפת, בצורה נעימה לאוזן, עם תובנות של אחרית הימים בשיר הנושא שעליו נקרא האלבום. אתקצר לכם ואגלה שאותן תובנות מסתכמות ב - אני פה, אל תתני לאף אחד להשתיק אותך, צדקתי כל הזמן הזה, כולם טמבלים, בלה בלה בלה… סבבה, מגניב. דרך אגב, גם "under the table" תומך בתובנות האלה, אם כי נראה לי שפיונה מלעולם לא הייתה צריכה להוכיח לנו שמים שקטים חודרים עמוק, ודווקא את אלה שנראות מתוקות ויפות, לא כדאי לשים מתחת לשולחן. עד כה, אהבתי את הכיוון. לא יכולתי שלא לשים לב לסגנון המוזיקלי המאוד ברור שפיונה בחרה לפתח באלבום הזה. נדמה שהיא לא סוטה ימינה שמאלה, והולכת ישירות לתוך הז'אנר שאת השורשים שלו היא מצאה איפשהו ב-"The Idler Wheel" (בשירים כמו "every single night", "וjonathan", למשל). קונטרה בס, פסנתר וינטאז', פרקשנס מעניינים, מבנה שירים אחיד ומסודר שנשבר איפשהו לקראת ה- c part, שירה מהירה ודיבורית, הרבה bass drum, שייקרים, ועוד מלא כלים שאני צריכה להקשיב לאלבום איזה 8000 בשביל לפענח (לעזאזל איתך newspaper""). וכמובן, קטעי הדרן שירתיים מכל הגוונים (אפילו שמעתי אופרה, יש מצב?) זה מעניין, זה לא מובן, וזה מאתגר. אהבתי. אבל…. לא אשקר, בתוך כל ההיסטריה המוזיקלית הזו, היה חסר לי החוש הפואטי של פיונה לכתיבה שירים. הבנתי, את מנסה לספר לנו את סיפור חייך, אבל איפה קצת מטאפורות, קצת רובד סמוי? נתתי הזדמנות, אבל אחרי relay"" התחלתי להיות מעט מתוסכלת. באיזשהו שלב נמאס לי מהשפה הישירה הזו, אני רוצה לנחש את הסיפור, אל תתני לי אותו על מגש של כסף. כן, אמנם היא מפצה על זה מידי פעם במילים גבוהות וחכמות שבלי מורפיקס לא הייתי שורדת, אבל עדיין, איפה סגנון הליריקה שהתאהבתי בך בזכותו? "hot knife", "not about love", "love ridden" סתם זורקת דוגמאות, אהמ אהמ…. בסדר, נמשיך הלאה. האלבום לא נגמר. הופה. הנה זה מדבר וזה בא, ואכן בשיר "ladies", אני חווה קתרזיס. לא חשבתי שאגיד את זה, אבל אחרי כל שירי המחאה, העצמאות, ה"אל תשתיקו אותי" האלה, התגעגעתי קצת לפיונה חסרת הביטחון, זאת שכותבת בלדות מאוכזבות על הפסנתר לבד בבית. בשיר הזה, לא צריך יותר מקצת קולות ב' פה ושם, תופים על סנר ו- bass drum, ליין בס בנאלי, ופיונה ששרה על הכאב שבקנאה ועושה לנו מועקה על הלב. עם כמה משפטים נוגעים וחודרים כמו- "and no other love is like any other love so it would be insane to make a comparison with you" השיר הזה מועמד להיות השיר האהוב עליי באלבום. כן, איך עכשיו את הולכת להפתיע אותי? "heavy balloons", זהו זה! מטאפורה מדוייקת למועקות שאנחנו סוחבים בחיים והדרכים שלנו להתמודד איתן. אני אוהבת שבשיר הזה אין התמסכנות, יש תכלס. זה מה שקורה, ככה אפשר להתמודד עם זה, זה מה שיש. כך גם צורת ההגשה של פיונה מוחצת, ישר לפנים. סחתיין. שאר השירים באלבום כבר משאירים אותי עם הלשון בחוץ, כך ב"cosmonauts" היא שרה: "How do you suppose that we've survived?" בדיוק פיונה, ככה אנחנו מרגישים, עוד פעם האירוניה הזאת? בחלק הזה אני כבר מרגישה שקיבלנו בחזרה את פיונה. בהתחלה היא התמרדה, ניסתה להראות לנו גוונים אחרים שלה ואכן הצליחה, אבל דווקא לקראת סוף האלבום היא שבה לרגש אותי, בלי הרבה בלאגן. שרה אל אובייקט מסויים או משהו שכבר לא כל כך מסקרן אותי לדעת מיהו מושא ההשראה שלו, מוציאה את הגרון ומזכירה לי שקונפליקטים שווים את זה, כי בסוף משם יוצאים השירים הכי טובים. ככה אי אפשר לסיים בלי המוזרות של "for her", שמשנה משקלים ועמוס בקולות, נתבל באיזה נבל בהתחלה של "drumset" (סתם כי אפשר, אז כוסעמק), ונקנח בשיר האחרון באלבום, שלא ברור לי איזה מעגל הוא בא לסגור. בכללי, הוא לא ברור לי. כאילו, מה ניסית לעשות שם? עזבי… אני אקשיב לזה שוב מתישהו ואחזיר תשובה.. הרגת אותי פיונה. בקיצור, אני אשתמש בבילבול הזה כדי להגיע למסקנה המתבקשת שמתלווה לתחושות שאופפות אותי עם סיום ההקשבה לאלבום. יושבים? קבלו. תאוריית קונספירציה מהפכנית - פיונה אפל לא באמת רוצה שנכיר אותה. ככה פשוט, ככה כואב. כנראה פיספסתי את האבחנה הזאת איפשהו ברגעים בהם הרגשתי קרובה אליה בשירים מרגשים, והרשיתי לעצמי ללמוד ממנה בשירים מורכבים. אבל תכלס, האמת הנוראה היא שככל שננסה להתקרב יותר, היא רק תתרחק. אפשר להתייחס אליה כאל מעין אמנית משלים מפורסמת שלא ממש משקיעה בפרטים של הסיפור כדי ליצור סדר הגיוני. היא נודדת ממקום למקום, מגיעה מידי פעם למזח, זורקת עלינו מוזיקה מצויינת בבת אחת ונעלמת. זהו. תעשו עם זה מה שאתם רוצים. היא לא נותנת תשובות, ולא אכפת לה מאיך שזה יתקבל. מבחינתה, מי שיבין, יבין. זה לא התפקיד שלה להסביר לנו הכל במילא. שורה תחתונה, גם באלבום החדש פיונה ממשיכה להיות מאסטרית בלגרום לנו לחשוב. היכולת שלה לספק לנו אלבום מתסכל והזוי מצד אחד, אבל מהנה ומעניין מצד שני, היא פשוט הכישרון שלה. זהו אלבום חובה האזנה לכל אותם מעריצים שמעוניינים לנסות את מזלם בקילוף עוד קליפה במיסתורין שהיא פיונה אפל. לא מבטיחה שתצליחו, אבל אל חשש, עוד איזה 8 שנים בטח נקבל הזדמנות נוספת.
Comments