הדירה של מאי: אלבום הבכורה של חן לוי

מקצועיות היא ערך חשוב באמנות שלנו, ואני מאמינה שהיא עמוד התווך לכל סיפור הצלחה. האמנית הבאה שבחרתי לסקר הוכיחה לי זאת יפה מאוד, ועוד איך.. באוגוסט 2018, הלכתי להופעה באוזן בר בקונספט זמרות-יוצרות מקומיות. חן לוי הופיעה אחרונה מבין הלהקות, אחרי שהמקום התרוקן מאדם ולא נשאר כמעט קהל חוץ ממני ועוד כמה אנשים צוות. היא עלתה לבמה, הביטה בחלל הריק, וראיתי את האכזבה על הפנים שלה, את המבוכה, את הבאסה. היה לי קצת עצוב. הרגע ההוא היה דוגמא חיה לקושי של המוזיקאים בארץ. יש רצון, יש עשייה, יש כישרון, ואין קהל. אין קהל. ואם יש, להגיע אליו זו לעיתים משימה בלתי אפשרית וקשה שדורשת פוסטים ממומנים, פרוייקטים תמיכה בהד סטראט ובמקרים מצערים גם התגמשות והתפשרות אמנותית. אני הספקתי לשקוע בייסורים שלי, אבל חן לא. היא התחילה לנגן. והמוח שלי התפוצץ. היא לקחה את הבמה, והתייחסה אליה כהזדמנות, גם עם שבעה אנשים בקהל נסתדר, ונוכיח להם מאיפה הדג משתין. וואו. וואו. וואו. אחרי ההופעה ניגשתי למאחורי הקלעים כדי לרכוש אלבום, ראיתי את חן והחמאתי לה על ההופעה. היא צחקה וזרקה שהיא לעולם לא מופיעה אחרונה יותר. מקווה שעקבת אחרי ההבטחה הזו חן. ואכן כשחזרתי הביתה הקשבתי ארוכות לאלבום והבנתי כמה זה נדיר למצוא אמן עם תשוקה אמיתית, ייחוד מוזיקלי, ומקצועיות שיא. זה מה שראיתי בחן באותם רגעים, מה שגרם לי להתפעם ולרצות לקנות את האלבום שלה במידי, ומה שהתניע אותי לכתוב דווקא עליה מבין עשרות זמרות-יוצרות מעוררות השראה עבורי.

אז כן, אלבום, לשם כך התכנסנו, שנצלול פנימה? CHEN LEVY – כך נקרא אלבום הבכורה של חן שיצא בשנת 2018 והופק על ידי אברי בורוכוב. חייבת לציין שאני פחות נוטה לחבב אלבומים שנקראים על שם האמן. אני יכולה להבין כאלה שטוענים שהאלבום משקף אותם בצורה כל כך טהורה שהם לא יכלו למצוא שם טוב יותר, אבל אני אישית רואה בשם של אלבום כפרולוג. מקום להרחיב את עולם האסוציאציות של הסיפור באלבום, לתת לי נקודה נוספת למחשבה. באותה מידה אני מעריכה שירים שנקראים אחרי מושגים שלא נכללים בכלל באותן המילים של השיר, והם מספקים עוד יריעה נרחבת של רפרנסים ביצירה. דוגמאות שעושות חסד לכוונה שלי: tailwhip – men I trust או how to disappear completely- radiohead. אבל במקרה של חן, אני זורמת. עוד פרט מעניין בשם של האלבום הוא שהוא כתוב באנגלית. למרות ששיר הפתיחה הוא דווקא בעברית. בכללי האלבום עושה אלט שיפט מעברית לאנגלית לכל אורכו. המשחק הזה במעבר בין שתי שפות הוא מובן, שכן כיוצרת עם גישה לשפה האנגלית אי אפשר להתעלם מהמרחב הליריקאי שהשפה מספקת. אך האם אותו משחק הוא מהלך חכם שעושה צדק לאלבום? זו שאלה שהרבה מוזיקאים מתחבטים בה, ואני יוצרת לעצמי מטרה לענות עליה בסוף הטור. האלבום נפתח בשיר "בלעדי" שהוא פסיפס מעניין על תחושת אי ההימצאות. הפסנתר הפותח מטעה, מנגן בקצב משתנה ונותן תחושה של צעדים מהוססים. אנחנו מקבלים אתחנתא אחרי ארבע תיבות במה שנשמע כמו pre chorus, וצוללים תכף אל תוך פזמון קשוח, שסוחב על גבו מועקה. אולי חן מתייחסת פה להתמהמהות שלה בהכנת האלבום? "קול צועק תתעוררי, תכניסי את כולי". הוייבים שאני מקבלים הוא שהשיר נע בין רגשות אשם, לניסיון להרגיע את הרוחות המשתוללות בתודעה העצמית. הוא נגמר בהתפקחות "שוב אני הולכת בלעדי", אולי השלמה. מסקנה שהגעת אליה אבל לא בטוח שיש לך מספיק כוח לעשות משהו לגביה. השיר מעביר תחושת החמצה, טעם לא טוב בפה. בחירה מעניינת בתור פתיחה לאלבום. השיר הבא הוא השיר שגרם לי להתאהב בחן ובסגנון היחודי שלה. "hide and seek", יצירה במשקל 5/4 שבועטת עם תופים חסרי מנוחה מאידך, אבל מגרדת את שכבות הרגש עם אקורדים רגישים ומלודיה פזיזה. לפי מיטב הבנתי השיר נכתב בהשראת אירוע מצער שמלווה את חן (האלבום מוקדש לאביה ישראל לוי ז"ל), ואכן ישנם אזכורים רבים בשיר שיכולים לאשש את הקונוטציה הזו: "send me a sign from high above/light of the sun is reaching to your eyes but they are numb" השילוב בין הריצה המטורפת של השיר קדימה, לשאיפה של הקול התוהה של חן לקחת את הזמן יכול לגלות לנו על תחושות מהסוג הזה. השיר לא עצוב, הוא תמוהה. מפוזר, ועם זאת מדויק להפליא. חודר, וכתוב בצורה מרשימה ביותר. המטאפורה שבמשחק המחבואים טומנת בחובה תמימות של ילדה שרק רוצה לשחק עם יישות שגדולה ממנה, נושאת משאלה שלעולם לא תתגשם, ואופפת מיסותרין ורגשות מעורבים. הכלים והאפקטים בהפקה של השיר מדוייקים ליצירת האווירה הרצויה. הקונטרה בס לא אלים מידי, מתניע את השיר בדיוק בקצב המתאים, קצת ריברב להכניס אותנו לרגע, סולו גיטרה עם אפקט שהטעה אותי לחשוב בהתחלה שמדובר בסינטיסייזר בכלל, והרבה קסם. שאפו. אני לא מספיקה להתאושש, והאלבום תוקף בשיר "down with it", שאם נשב לנסות לנתח אותו יקח לנו עוד כמה טורים ולילות חסרי שינה. בקיצור, שיר לפנים. באמת, לפנים. שירה מהירה ולחוצה בעלת דיקציה מספקת, ליין בס שולט, קצב תופים טייט, שינוי משקלים באלגנטיות (משחק מהנה למדי בין 7/8 ל4/4), והגשה חצופה ונחרצת של חן, עם דגש על פזמונים פתוחים ועשירים וואקלית. מגניב לאללה! דרך אגב הקליפ שלו גם כיפי ממש, ניחן באסטיקה אומנותית, בימוי מרענן של דרור פז ורקדנים מוכשרים. יש ווייב לגמרי. חפשו את זה. בחלק הבא של האלבום אני מרגישה שחן מתחילה להיפתח אלינו. אמנם השירים הקודמים עמוסי משמעות ומחשבה, אבל אל תתבלבלו, הם עדיין לא צלילה אל העומק של הדברים. התהליך מתחיל ב"782" שמורכב נטו מליריקה בת ארבע שורות שחוזרות על עצמן (אגב שירים שהשם שלהם לא נכלל במילים). השיר הוא הוכחה מקסימה לכך שמילים הן צינור לביטוי של משהו גדול יותר שנמצא רק בתוך המוזיקה. והוא לא נכשל בלהעניק לנו תחושת געגוע ותלות. התהליך ממשיך בקטע אינסטרומנטלי אמוציונלי קצר בשם "Israel" ששוב מרמז לאדם שידו בדבר. כינורות, צ'לו וויולה סוחטי דמעות, מהווים פתיחת בת דקה וקצת לקאבר הראשון באלבום "כמו ים" של יהונתן גפן - סיפור על ילד שמקבל מתנה סנטימנטלית מאביו אחרי טיול או שהות באילת. הקאבר מתובל בניחוח ים תיכוני, אך דווקא היכולות הוואקליות של חן לוקחות את המושכות לידיים ומכניסות עניין בשיר שיש לו יותר גרסאות קאברים מיונתן הקטן. הסאבטקסט מתחדד כאשר אני מרשה לעצמי לנחש שהשיר מוקדש לאבא שלה. מקסים. מה עוד מה עוד מה עוד?! "זיכרונות" מגיח כאילו משום מקום אבל משתלב בצורה חלקה יחסית עם התהליך שעברנו עד כה. שוב חן דואגת להזכיר שהיא ג'אזיסטית מן המניין, ומשקלים בנאליים או מבנה קלאסי בית-פזמון הם ממש לא הקטע שלה. עם סולו פסנתר מענג וג'אם מתמשך של מגוון כלים (עוד וכלי הקשה שונים שמוסיפים שמן לחגיגת הצלילים היפה הזו) כבר ממש כיף לי. כך גם "אני או אתה" מתכתב עם הניסוי המוזיקאלי הזה, אם כי אני מרגישה שהוא לא מחדש לי יותר מידי. "זיכרונות" סיפק לי נקודת מבט רעננה לשברון לב והדחקה, ואילו "אני או אתה" אמנם נחמד באוזן אבל קרן פלס כבר כבשה את סוגת שירי משבר במערכות היחסים- לאהוב לא לאהוב- להישאר לא להישאר- ללכת לא לבוא- דרמה דרמה דרמההההההה. הבנו. סורי, הסגנון הזה יותר משעמם מ14 ימי בידוד. אבל לא נורא, לא נורא בכלל. כי "talking about the east" הוא ה-כ-ל חוץ ממשעמם. חגיגה מוזיקלית מהמזרח שלא הייתה מביישת חתונה דותראקינית במשחקי הכס. תבינו לבד. לא אחפור על הקטע הזה, הוא חופר בעצמו, תצטרכו לשמוע כדי להבין. האלבום נסגר בקאבר אקוסטי בנגינתה של חן למילים של אדי דאלנג' ואירווינג מילס וללחן של דיוק אלינגטון הגדול. "solitude" או בעברית "התבודדות" מקבל גוון אירוני ביחס להסגר שהקורונה סידרה לנו. אבל נדמה לי שלא לזה התכוון המשורר. me being me הדבר הראשון שעשיתי כשסיימתי להקשיב לקטע הוא לנסות לנתח מדוע חן בחרה דווקא בשיר הזה לסיים את אלבום הבכורה שלה. השיר בכללי מדבר על מחשבות מלאות צער של אדם המתבודד לו. הוא יושב לבדו בחדר על איזה כיסא קריפי ובוחן את מאורעות העבר, עם ידיעה שבסוף כל זה לא ישתלם לו. "I sit and stare I know that soon I'll go mad". תכלס, זה פשוט סתם שיר נשמה קלאסי של שנות ה40. העובדה שאני לא מוצאת הצדק מיוחד לקאבר ולמקומו באלבום, מחזקת את ההרגשה אצלי שאין איזושהי חשיבות מסוימת לסדר השירים באלבום בכלל. זהו לא אלבום קונספט, הוא לא בא לבנות איזושהי תמונה מסויימת בסוף שתתן תשובות. כפי שהוא נקרא על שמה של חן, אולי זה מה שהיא בחרה לעשות פה, לקחת את כל השירים היפים והטובים שהיא בנתה לכל אורך השנים, ופשוט, לשים אותם באלבום. בלי יותר מידי חפירות או רובד סמוי. כך המעבר המדובר מאנגלית לעברית לא בהכרח משמעותי או בעל מסר, שוב, אלו פשוט שירים שהיא גאה בהם ובחרה בהם לייצג אותה. זוהי ההרגשה שלי לפחות עם סיום ההקשבה לאלבום. יש אלבומים שהם יפים נטו בזכות האינדבדואליות של השירים עצמם. לא כל האלבומים הם עמוד שדרה של גוף אחד שהוא כולו מוסר השכל ומסר. אני אומרת את זה באופן חיובי, כן? שורה תחתונה, לפעמים יש קסם באמן שזורק עלייך את השירים שלו ונותן לך להתפעל מהם one by one עם מקום מיוחד בלב שלך.

אני רואה בחן לוי אחת מהיוצרות המעניינות והמוכשרות בארץ, בעלת סגנון מושפע מההשראות הנכונות ביותר.

אני רואה בחן לוי אחת מהיוצרות המעניינות והמוכשרות בארץ, בעלת סגנון מושפע מההשראות הנכונות ביותר. האלבום השני שלה "two movements of life" שיצא השנה ביחד עם הקורונה הוא מצויין לא פחות. היא יוצרת מקורית שנותנת הצצה לעולמה הפנימי, ועושה זאת בחינניות ובקלילות. אלבום מומלץ להאזנה לכל אלה שסיימו את העונה החדשה של בית הנייר ומוכנים להרפתקה חדשה בחיים שלהם.