הדירה של מאי: אלבום הבכורה של אפרת גוש

יו, איזו ענתיקה אני, מודה ומתוודה.

בצדק ניתן להאשים אותי בכך, בחרתי להתייחס לאלבום משנת 2005, של זמרת שפעם שלטה בלב המיינסטרים והיום היא בקושי שורדת בתודעה שלנו בין כל סצנת הזמרים החדשים והעכשווים. באמת, אין לי דברים טובים יותר לעשות?

התשובה היא כן, אלא שבהתייחסות לאלבום ״אפרת גוש״, הבכורה של גוש שיצא לפני פחות או יותר 15 שנה, הייתי רוצה לשים דגש על הדמות של אפרת ששונה מאיך שאנחנו שאנחנו אוהבים ו(איכשהו) זוכרים אותה. הרבה לפני שהייצוג של איימי ווינאהוס בקולה תפס מקום, לפני שהיא הפכה לאייקון אופנה או וואטבר שהמגזינים הכתירו אותה, ובטח לפני שהיא התחילה לגנוח בשירים שיככבו מאוחר יותר בגלגלצ (בחירה אומנותית משובחת בעיניי, באמת).

טוב, קודם כל, אפרת היא זמרת ג׳אז. היא החלה את דרכה במגמת הג׳אז בתיכון תחת חסותה של מיקה קרני ואחר כך המשיכה לאיזה שיעור ניסיון ברימון. את ההשפעות הללו נרגיש בהמשך הקריירה שלה, אך מה שמעניין בינתיים היא העובדה שהכימיה ליוני בלוך משכה אותה דווקא לכיוון מוזיקת הפופ-רוק שכל כך מאפיינת את האלבום הנ״ל ובכללי את תחילת דרכה המקצועית.

האלבום מורכב מהלחנים של יוני, והטקסטים של ברק פלדמן. הוא כולו למעשה סוג של בלדת רוק אחת גדולה שמשחקת עם הוויליומים והדינמיקה לעיתים תכופות, ובעיקר נהנה מההגשה חוצת הלבבות של אפרת. היא שרה כאן ללא מניירות, באופן כמעט בוסרי, בhigh pitched voice שנע בין שבריריות לעוצמה בכזו קלות. מרתק אותי לכיסא.

האלבום נפתח במנגינה הנושנה והמוכרת של ״תמיד כשאתה בא״, בין השירים המזוהים עם אפרת, שמשלימה את עצמה לרצועה הראשונה באלבום. השיר הוא שיר רוק קלאסי, עם נגיעות עצבות ויאוש, שממחיש את ההרסנות שעלולה לייצר התשוקה.

״תמיד כשאתה בא

אני טיפה יותר

יודעת שאסור

אבל זה לא עוזר לי״

ממש מזכיר לי את ההמבורגר שהבטחתי לעצמי לא לאכול בסופ״ש.

אחריו, ״דיאטה״ לא מרשה לנו לעצור ולחייך, ונכנס בעדינות לחלל הגעגועים בלב שלנו. הוא נפתח בנגיעות קסילופון עדין ומשולש, והקלידים העצובים הם רק פרולוג למה שיבוא אחר כך. בבנייה מדויקת ומתוחה השיר הופך לזעקה, והגיטרות בדיסטורשן זה בדיוק מה שאני צריכה לשמוע בהליכה הביתה בלילה כשאני חושבת על סיטואציה מאכזבת בחיי ועל איך שהתמודדתי איתה. מרגש.

״פעם בחיים״ של עמיר לב משתלב כאן בצורה אלגנטית ויפה, איך אפשר שלא כשלאפרת יש כישרון כל כך גדול בלקחת טקסט של מישהו אחר ולהפוך אותו לשלה. אני אוהבת שבקאבר הזה יש ניצנים למה שאפרת תפתח בשנים הבאות - הגשה חצופה ומתגרה, קול ייחודי ואף מתלונן. פתאום לא אכפת לי בכלל על מה השיר, כל מה שאני יודעת זה שהיא גורמת לי להרגיש משהו, טיפה לא נעים, עוקצני, והיא עושה זאת כדי שאני אתערער, שלא יהיה לי נוח. על אף שהכוונות לא ממש טהורות, אני נהנית מהתחושה שהשיר מייצר בי, גם אם זה כרוך במועקה קלה.

אחרי ״מה שקרה״ ו-״בוא אליי״, האלבום מקבל תפנית ב״מועדון ריקודים״, שיר בkey מז׳ורי, שמסכם פחות או יותר את החוויה במסיבה ההיא שלא רציתי ללכת אליה מלכתחילה. הוא תיאטרלי, מלווה בקולות הגבריים של יוני בלוך בין היתר, ומשמש כאתנחתא נחמדה לאלבום. בכל זאת היה צריך לשבור את הקו המלנכולי-ציני מתישהו, אני מניחה.

להמשך הסקירה הייתי רוצה להתייחס לשני שירים ספציפים והם ״טוב לבד״ ו-״ג׳ורג׳ה״. כנראה שני השירים שהכי נכנסו לי ללב מזה תקופה מאוד ארוכה. הם שונים במהות שלהם, אך שניהם מתובלים בעדינות הנפש של הזמרת, ברגש הבלתי פוסק שלה. ״טוב לבד״ נוגע בבדידות ממקום של הכלה, ואילו ״ג׳ורג׳יה״ נועד לתת מקום להתרסקות טוטאלית ותו לא. אני רואה בשניהם מקור להשוואה שמציג לי נקודות מבט שונות והו כה קיצוניות:

החיוביות המתעתעת של ״טוב לבד״, ממלאת אותך, נותנת תקווה, מזינה ומנחמת.

״רגע עם עצמי

להבין אולי

טוב לי בחיי

לאהוב אותי

לקבל אלי

את כל אמונותי״

לעומת המאבק של "ג׳ורג׳יה", הכואב, הניסיון והכישלון, השאיפה למשהו טוב שנגמר בטרם עת.

״אני שוכבת קפואה,

קול מהדהד במרחק.

מישהו בא ונושם בי,

בא ולוחץ בי חזק.

כל התחושות נשכחו כבר,

כל הכאב נעלם.

אין בי דבר להציל עוד,

אין בי בכל העולם״.

שיר שבהחלט מקבל תפנית מצמררת כשמגלים שהוא חותם את האלבום.

״אפרת גוש״ היא התקופה בה הגברת הנ״ל סיפקה לנו הצצה נדירה לנשמה שלה, בלי האפיון או הדמות שהיא הפכה להיות באלבומים הבאים. גם עטיפת האלבום היא נוגה, לא ברורה, עם תסרוקת הקארה הצנועה שלה, מחבקת אדם ברחוב בתמונה מטושטשת מעט, אפלולה ומסתורית.

האלבום השלישי במספר ״אה אה אה אהבה״ שיצא 5 שנים מאוחר יותר הוא כנראה התמונה המגובשת של מה שאפרת רצתה להגיע אליו מלכתחילה. בדרך לעיצוב הדמות הבימתית שלה, היא העניקה לנו את האלבום הזה, שהוא פשוט, יפהפייה, וכה טהור.

אל תבינו אותי לא נכון, את השינוי התדמיתי והמוזיקלי של אפרת לאורך השנים אני מעריכה ואוהבת מאוד, אבל כאן רציתי לחזור למקורות, ולחקור מאיפה הכל התחיל.

דרך אגב, ההקבלה לאיימי ווינהאוס, זמרת ג׳אז/סול/R&B/פופ בריטית ואמנית שאני מעריצה בחסד בלשון המעטה (!), לא עוזבת אותי לרגע כשאני חושבת על אפרת. מן הסתם ניכר כי אפרת מושפעת מאיימי בפן המקצועי והמוזיקלי בגוון קולה והגשתה בשנים מאוחרת יותר, אך גם התהליך והשינוי בדמות וההתפתחות המוזיקלית מזכירים אחד את השני. גם איימי הפכה (עם הרבה הקרבה כמובן) מנערה חיננית ומעט חצופה לדמות אייקונית בוגרת ומפתיעה בהפרש של אלבום. אצל אפרת התהליך לקח שני אלבומים, אבל מרגש אותי לחשוב על הדרך בה אמנים ומוזיקאים ממשיכים לחפש את עצמם ושואפים להמציא את עצמם מחדש כל פעם שוב ושוב. יותר מהכל, אני פשוט מאושרת שזכינו לנו לחוות כמה גוונים שונים של אפרת, די שונים, אבל מחוברים בקו אחד של כישרון אדיר.

אלבום הבכורה של אפרת גוש הוא אלבום על זמני, רלוונטי וחשוב, והכי חשוב מתובל בסגנון הייחודי והבלתי נשכח של אפרת

אלבום הבכורה של אפרת גוש הוא אלבום על זמני, רלוונטי וחשוב, שנוגע בנושאים יום יומיים כואבים מזווית אמיתית וכנה, והכי חשוב מתובל בסגנון הייחודי והבלתי נשכח של אפרת. אלבום חובה לשמיעה חוזרת לכל מי שקבע שהדמות של אפרת מתחילה ונגמרת ב7 קליפים לאיזה שיר, ומעוניין לחזור ולחקור את הסגנון שלה שוב, ואת עצמו בתוך הדבר.