המשפט החוזר ״again and again and again and again...” משיר הפתיחה של האלבום מתאר בצורה מדוייקת את כמות הפעמים שהייתי צריכה להקשיב לו כדי להבין מה אני שומעת, האם אני אוהבת את זה, ולמה בא לי בכלל לכתוב על עליו. החלטתי שמכיוון שאין לי תשובה לשלושת השאלות המוזכרות לעיל, זה האלבום הבא שאחקור.
הציפור - אינארה ג׳ורג׳ (וואקליסטית, משחקת על פדלים של בס מידי פעם), והדבורה - גרג קורסטין (טכנאי סאונד, מפיק ונגן), הם צמד אינדי פופ עם שם לא מקורי שיש מצב שלקחו מתוכנית בערוץ הופ. אני לא מרגישה לגמרי רע עם התיאור הזה, כי לטעמי לא רק שם ההרכב אלא גם המוזיקה שלהם ניחנת באווירה מעט ילדותית, חלומית, תמימה אפילו. עד כדי כך שבהתחלה צצה לי תמיהה האם האלבום הוא בכלל פקסול של איזה סרט התבגרות אמריקאי. אחרי חיפוש קל באינטרנט הבנתי שזה רחוק מכך, וברגע שהפסקתי לתת לסטיגמה שעלתה לי בראש להטעות אותי, הבנתי שיש כאן מקרה של נקודת מבט שיוצרת סאונד יפהפה, לא מובן מאליו, ומלא בטוויסטים שטמונים בהגשה של הזמרת הראשית ובעיבודים מוזיקליים יחודיים ומרעננים.
הקול הרך לרוב והשובב במקומות הנכונים של אינארה מפתיע אותי בכנות שלו לאורך כל האלבום. היא בחורה שיודעת לספר סיפור ולתת כמה צדדים וטעימות ממנו. כך האלבום מרגיש לי כמו מונולוג בסטייל אלקטרופופ-ג׳אז, שלקוח מתוך יום בחיי של נערה מתבגרת. למשל, בbecause היא אדישה ועוקצנית, בagain and again היא מציגה לנו מחוזות חדשים באובססיה, ובpreparedness היא סתם קריפית.
אבל בואו נחזור רגע להתחלה. כבר משמיעה ראשונה ניתן להבחין שמדובר בהרכב בעל סגנון מוזיקלי מסקרן. השירים שלהם ככלל נוטים לחדש עם ביטים אלקטרוניים ומבנה קליט, אבל לא מותירים לנו במה להיאחז ושוברים עם הרמוניות משונות ומרגשות. אפשר לומר שהתחכום המוזיקלי של הצמד נובע מהתרחקות מהרית׳ם סקשיין המקובל, כאשר בניית המתח נעשית על ידי שימוש בכלים כגון סינתיסייזר, נבל, קסילופון, תוף מרים, משולש, תיכנותים, אפקטים וכו׳ וכו׳. כאשר כל זה לא גורע מהסאונד להישמע מלא ועוטף. הייתי מדמה כל שיר כתמונה חסרת מסגרת, אחת שקשה להבחין בגבולות שלה, אבל מורכבת מעשרות פרטים שאפשר לחבר יחד כדי להבין שאכן מדובר בתמונה.
השיר השני באלבום, ״the bird and the bee”, הוא שיר מלא בשאלות, תהיות, מחשבות. כאלו שמתרוצצות לך בראש בסוף יום ארוך. הוא מוסיף על תובנות, מתניע קדימה, מרגיע ומכשף, מבלבל בצורה הכי מסודרת שיש. עבורי, הוא משחק על קלף הנעורים האוטומטי. בשלב בחייך בו המחשבות לא מגרדות שום תקרה, ולא משדרות היגיון. הוא שופע ניגודיות ולא באמת מציע תשובות לשאלות שהוא מציג.
Give it all you've got"
To do it right
To get it wrong
To get caught
To start another day like yesterday"
מה זה אומר בכלל?!
אני רוצה לחשוב שמדובר בשיר שמציע לגיטימציה לטעויות, ומספק חופש מחשבה מוחלט. מזכיר לי שהמחשבות הן פרטיות, והן שייכות רק לי ונשארות רק איתי, לנצח. לצערי או לשמחתי (?).
בחיי, הלוואי והייתי מודעת לשיר ״fucking boyfriend” כשהייתי בכיתה ז׳ ופינטזתי על אורן החתיך מהכיתה. הייתי שולחת לו את השיר הזה והוא היה מבין שאני מצפה ממנו להציע לי חברות. השיר תמים לכאורה, אבל זועק מתוכו רצון לודעות, לאהבה נטולת משחקים. הפזמון הקליט והישיר למדי (״would you be my fucking boyfriend?״) הוא לא אלא תשוקה במסווה של ייאוש, וכמו שהבקשה פשוטה, כך היא מסתירה חוסר ביטחון ואבדות. באופן טבעי, אם אותה בקשה הייתה מקבלת מענה אנחנו לא היינו מקבלים את השיר "I'm a broken heart" מיד לאחר מכן. כפי שאהבת נעורים עוצמתית, ככה היא קצרה, ושברון הלב ממנה עוצמתי אף יותר. הבנייה והשבר באים לידי ביטוי במילים מדוייקות ורגישות, על ידי שני שירים שממשלימים אחד את השני טקסטואלית.
ככה זה בחיים, מתוקה. מלך הכיתה לא יסתכל על בנות מהסוג שלנו, תתקדמי.
עם הטעם המריר הזה בפה, אנחנו ממשיכים ל״la la la” שהוא התייחסות צינית לאיזה מפגש חברתי שאף אחד לא רוצה להיות בו, ומלווה בנקודת מבט את פני החברה בהסתכלות על האאוטסיידרית ההיא במסיבה. השירה לא במרכז הפעם, נשמעת רחוקה במין אפקט ריברב מציק, נותנת תחושה של ריחוק וריחוף. אולי מדובר במסיבת סמים? ״fair lady” גם מתכתב עם התחושה הזאת, ולפתע אני מרגישה כמו הילדה החדשה בתיכון באיזה עונה של אופוריה בנטפליקס. בפזמון שכמעט מרגיש כמו זיוף, אני מאבדת יציבות או אחיזה בוואטבר שהשיר הזה אמור להציג, ופשוט זורמת עם הזרות הזו.
״I hate camera” ו״because” הם התשובה המושלמת לשני השירים שהגיעו לפניהם, ופה אינארה דווקא יוצאת מעמדת הקורבן וניחנת בחוצפה מהסוג שהייתה מתפרצת לך בארוחה משפחתית מעצבנת. בסוף ההקשבה אני אפילו מדמיינת לעצמי סצנה בה הדמות הראשית נכנסת לחדר וטורקת אחריה את הדלת. אולי האלבום כן מתאים להיות פסקול של סרט התבגרות אמריקאי אחרי הכל.
רגע לפני שנאמרת המילה האחרונה, ״preparedness”, מגיח ויוצר לנו סאונד מעקצץ שמתובל בפסיכוזה. עם אקורדים דיסוננטיים המנוגנים בארפג׳ים, אין לנו ברירה אלא להקשיב לכל צליל וצליל שלא מסתדרים ביחד, ולהיכנס לפרנויה עם ליריקה כמו ״do you know who I am? I’m alive do you understand?” אני מבינה, אני מבינה, סקאר פייס, רק אל תפגעי בי. למרות שהוא לא השיר האחרון באלבום, אני מרגישה שדווקא הוא מסכם את תכלית האלבום והסיפור בו. הוא מעניק לי תחושת סיפוק מוזרה, כביכול משתיק אותי, מכריח אותי לשקוע לתוך עולמה של היוצרת ומטביע אותי במוזיקה, בין אם אני אוהבת אותה או לא. אבל מכיוון שהוא לא השיר האחרון, אני סקרנית לחקור מה דווקא השיר החותם יתן לי מעבר לכך.
ישר שפטתי כששמעתי אקורדים שטוחים וטמפו נמוך. באמת מתבקש לסיים כל אלבום שני בבלדה מינימלית סוחטת דמעות? והמשכתי לשפוט, עד שאינארה פתחה את הפה. כמה שניות אל תוך הבית הראשון, ואני מאבדת כל חשק לציניות כאשר אני טובעת בהקשבה עמוקה למילים. ״spark” הוא חשוף, עצוב מעט, מורכב מאותו וורס איטי ורפטיטיבי, בלי שום צורך לסטות לאף כיוון. יש שם קול ליד מוביל, עוגב, אפקט אלקטרוני שיוצר אווירה חייזרית, ופתאום אנחנו מרחפים בחלל, לאט, בשקט, מתמסרים לליריקה.
“Tell me a tale, something with fire to break from the sorrows
To break through the dirt, piles of earth, to see where the sun goes
...“
הבנתי. הבנתי פתאום למה הציפור והדבורה בחרו לסיים דווקא איתו את אלבום הבכורה שלהם. תראו, מלכתחילה התייחסתי לאלבום כיומן. לא יודעת מה זה בהגשה של אינארה שגרם לי לראות בראש שלי נערה (על אף שהקלטות האלבום קרו בשנות ה30 לחיה) שחושפת אותנו לחוויות מהיום-יום, מדברת איתנו, מספרת. כפי שרבים משירי האלבום מתובלים במצבי רוח טיפיקליים לנערה שרק עכשיו מתחילה לחקור את עצמה, דווקא ״spark” הוא נטול ציניות, עמוק וכנה. הוא השכבה האחרונה בפיצוח הקליפה, המקום הטהור ביותר באישיותו של אדם, והציר האופקי החלק, הצבעוני, והנדיר בנשמה. כך למדנו להכיר את האישיות שעומדת מאחורי השירים (שבמקרה הזו מורכבת משתי אישיויות שונות המתחברות לאחת) על כל גווניה. עברנו בדרכים עקלקלות, אבל הצלחנו, הגענו הביתה, הגענו לאמת.
האלבום "The Bird and The Bee" הוא אלבום שהצליח לפרק אותי רק בשביל לבנות אותי מחדש. מסע אל השלווה הצרופה, כה מתעתע ומהנה בו זמנית. שיעור שחבל שלא נחשפתי אליו בשנות הנעורים שלי. זה בסדר לקחת את הזמן, לראות לאן הדברים הולכים, להתעצבן, לאהוב, לקטר, להרגיש. מי יודע, אולי אם הייתי נחשפת לאלבום הזה לפני, הוא היה מניע בי את האומץ ללכת לאורן מהכיתה שלי ולצעוק עליו שיהיה הפאקינג בויפרנד שלי.
Commenti